ריוביץ   Rejowiec (בפי היהודים: רייויטש, רייביץ)

(נפת חלם, מחוז לובלין)

ר' שוכנת כ-40 ק"מ דרומית מזרחית ללובלין, סמוך לצומת מסילות ברזל וכבישים. העיירה נוסדה במאה ה-16  בידי משפחת האצילים ריי, שפעלה להפצת הדת הקלוויניסטית והקימה בישוב מכללה דתית. ב-1547 קיבלה ר' זכויות עיר מידי המלך זיגמונט הראשון ("הזקן"), לרבות היתר לקיים שני ירידים שנתיים ופטור ממיסים למשך 10 שנים. במאה ה-17 התחלפו כמה פעמים בעליה של ר', והמכללה הקלוויניסטית נסגרה. במאה ה-18,כשגברה ידה של הריאקציה הקתולית, דוכאו הקלוויניסטים שנותרו במקום. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו בר' מפעל ליציקת נחושת ושני מפעלים לעיבוד עורות. הגדול מבין מפעלי התעשייה בר' (עד 1939) היה בית חרושת לזכוכית שהעסיק 180 פועלים. בית חרושת גדול אחר, למלט, הוסיף להתקיים גם בתום מלחמת העולם השנייה והיה לאחד הגדולים בענף זה בפולין.

ראשוני היהודים התיישבו בר' באמצע המאה ה-16, ובסוף המאה ה-17 הגיע מספרם ל-130 נפשות בקירוב. בשנת 1769 שילמו יהודי ר' 437 זהובים מס גולגולת. בשנות ה-50 של המאה ה-19 היו היהודים רוב בין תושבי המקום ( 80% לערך ).

רוב יהודי ר' התפרנסו ממסחר ורוכלות וממלאכה. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 השתתפו גם יהודים בתהליך התיעוש בעיירה, ומהם שהועסקו במפעלים החדשים כפועלים ובעיקר כפקידים. מבין המפעלים הללו ראוי להזכיר את בית היציקה לנחושת, בתי חרושת לזכוכית ולסוכר, מפעלים לעיבוד עורות ומנסרות. בבית החרושת למלט התנהלה העבודה גם בשבת ויהודים לא עבדו בו.

קיימות עדויות בכתובים על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בסוף המאה ה-17, ונזכרים גם פרנסי הקהילה ושמש, אבל לא רב. אפשר שהשו"ב פסק גם בענייני כף וקדרה. במאות ה-19 וה-20 פעלו ליד ועד הקהילה כמה חברות צדקה ועזרה הדדית – "הכנסת אורחים", "ביקור חולים", "הכנסת כלה", וקופת גמ"ח.

בראשית המאה ה-20 נוסד בר' תא של ה"בונד". ערב מהפיכת 1905, בנובמבר 1904, פרצו מעיירה מהומות אנטי יהודיות, אך ה"בונד" ארגן קבוצות של צעירים להגנה עצמית שהצליחו להדוף את הפורעים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחוללו בסביבות ר' קרבות כבדים. השלטונות הרוסיים גירשו את רוב היהודים מן העיירה. והיו גם שבחרו לעזוב מרצונם. הרוסים הנסוגים גם שרפו את בית הכנסת. בתום המלחמה, התחדשה בעיר הצמיחה הדמוגרפית, והיהודים היו שוב לרוב בעיירה  - כ-80%.

ב-1923 נשלמה בנייתו של בית הכנסת החדש, שנחנך בחגיגיות וברוב עם. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ייסדו יהודי ר' ארגונים ציוניים ותנועות נוער. בבחירות לקונגרס הציוני הכ' (ב-1935) הצביעו 131 מיהודי ר' שקנו את ה"שקל" הציוני. במקום הראשון זכתה אז רשימת "ארץ ישראל העובדת" ;  "הציונים הכלליים" זכו במקום השני.

גם תא ה"בונד" הוותיק המשיך כפעילותו, ולצדו התקיים סניף גדול של "אגורת ישראל", שאנשיו שלטו בוועד הקהילה.

בשנת 1924 עלה על כס הרבנות בר' ר' צבי הירש יאר, שב- 1937 עוד כיהן בתפקידו. אחרון רבני ר' היה הרב ציטרינבוים.

גם בר', כבמקומות רבים אחרים בפולין, החל עידן מדינת פולין העצמאית בפרעות ביהודים. בפולין 1917 הוכו יהודים רבים בחוצות העיר וכנופיות של פורעים שלחו את ידם בביזה. שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התחדשו בעיירה המהומות האלימות, שלוו גם בהרס כלכלי. ליד חנויות ובתי מלאכה של יהודים הוצבו משמרות של אנטישמים שגירשו את הלקוחות הפולנים.

ביוני 1938 באה לר' וועדת בניין כדי לבדוק את תקינות הבניינים. חברי הוועדה הכריזו על 22 בתים של יהודים כמבנים רעועים שאינם ראויים למגורים, והמשפחות שפונו מהם נותרו ללא קורת גג.

בימי מלחמת העולם השנייה

ר' נכבשה בידי הגרמנים בסוף ספטמבר 1939. מיד עם בואם פתחו הגרמנים מסע של דיכוי ורדיפות נגד היהודים, כפי שנהגו בכל פולין הכבושה. רכוש יהודי הוחרם, הוטלו קונטריבוציות ונלקחו בני ערובה. כל בתי העסק היהודיים נסגרו, ולמעשה נלקחו מן היהודים כל אמצעי הפרנסה שלהם. כבר בימים הראשונים לכיבוש נחטפו יהודים לעבודות כפייה מפרכות ובזויות. במהלך העבודה, וגם בדרכם לעבודה ובחזרה, היו היהודים נתונים להתעללויות ולהשפלות. גם גזל רכושם של יהודי העיירה היה לנוהג רווח. אנשי צבא גרמנים, שוטרים ואספסוף פולני פרצו מפעם לפעם אל בתי היהודים ואל חנויותיהם  ובזזו רכוש. לעיתים מזומנות באו לר' אנשי ס"ס מחלם (ע"ע), ובשעת ה"ביקור" התעללו להנאתם ביהודים שנקרו לפניהם. ובייחוד בבעלי פאות וזקן.

ביום שבת אחד בפברואר 1941 פרצו שוטרים גרמנים אל בית המדרש, הורו למתפללים להוציא את ספרי התורה לרחוב והעלו אותם באש. המתפללים אולצו לרקוד סביב המדורה. כעבור חודשים מועטים פוצצו הגרמנים את בית הכנסת והעלו באש את בית המדרש.

כעבור זמן מה פונו יהודים שגרו בדירות טובות , בעיקר במרכז העיר, מדירותיהם ואולצו לעבור לגור בפרבר. עקב כך נוצר בעיירה גטו, שהתקיים עד אוקטובר 1942. הגטו היה פתוח ליציאה ולכניסה. לאחר שהובאו אליו כ- 1300 מגורשים מלובלין (ע"ע) ומקרקוב גברה מאוד הצפיפות בגטו, וגם הרעב והמחסור בחומרי הסקה בחורף 1941-1942, ותנאי התברואה הירודים, תרמו את חלקם וגרמו להתפרצות מגפות. רבים מיושבי הגטו מתו ברעב ובמגפות. בכספי ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב נפתח אז בגטו מטבח ציבורי שנועד ליהודים חסרי כל. בסוף 1941 היו בגטו ר' 2380 יהודים. 717 מביניהם נרשמו כנזקקים לארוחות מן המטבח של יס"ס, אבל המטבח הצליח לספק ארוחות ל- 350 איש בלבד.

הגירושים מר' למחנות השמדה החלו באפריל 1942. אנשי ס"ס הקיפו את הגטו וציוו על יושביו להתאסף תוך 15 דקות בכיכר השוק. מקצת היהודים ניסו להסתתר, אבל מהם שהתגלו בידי הגרמנים, ורוב האחרים הוסגרו בידי מלשינים פולניים. המסתתרים שנתפסו, ועמם גם הזקנים והחולים שלא היה בכוחם להתייצב במקום האיסוף, נרצחו במקום. כ- 2000 מיושבי הגטו הוצעדו ברגל אל תחנת הרכבת,  מרחק 4 ק"מ מן העיירה. בדרך התעללו בהם מלוויהם ואף הרגו בהם. עם בואם לתחנת הרכבת נדחסו היהודים בצפיפות נוראה לקרונות משא והובלו למחנה ההשמדה סוביבור.

אחרי האקציה הגדולה של אפריל עוד נותרו בר' 500 צעירים יהודים. הם שוכנו בבית מדרש אחד שעוד נותר לפליטה, תחת משמר כבד. בלילה ניסו רבים מהם להימלט בעד לחלונות, ואחדים אף הצליחו בכך. ואולם רוב הנמלטים נורו בידי אנשי המשמר. הנותרים, יותר מ-300 נפש, שולחו למחנה עבודה בקריכוב (שלוחה של מחנה סוביבור) והועסקו בעבודות ניקוז.

 העבודה הייתה מפרכת והתעללויות היו ללא נשוא. כ-30 איש ניסו לארגן בריחה מן המחנה, אבל תכניתם נחשפה בעקבות הלשנה. אנשי המשמר הכו את המורדים מכות אכזריות והגבירו את השמירה, ובכל זאת הצליחו אנשי הקבוצה כעבור זמן מה לפרוץ את הגדר ולברוח. בעת הפריצה נהרגו 7 מהם ביריות המשמר.

אחדים מן הבורחים הגיעו ליחידת פרטיזנים סובייטית. אחד מהם נהרג בידי פרטיזן סובייטי בשל סכסוך פעוט, והנותרים התפזרו לכל עבר. בעת הבריחה נפלה בחורה אחת לידי הגרמנים, בשעת החקירה זרקה חול בעיני יש הגסטאפו ונמלטה על נפשה. היא ניסתה למצוא מקלט אצל יערן, ואחר כך רצתה להצטרף ליחידת פרטיזנים סובייטית על שם טאראס בולבה, אולם הפרטיזנים ניסו לרוצחה. היא הצליחה להימלט מידיהם, ולבסוף נקלטה ביחידת פרטיזנים יהודים. אחרי המלחמה סיפרה הבחורה על קורותיה לחברי הוועדה ההיסטורית היהודית.

במקומם של היהודים שגורשו מר' הובאו אל הגטו באפריל ובמאי 1942 כ- 3300 יהודים מסלובקיה ומן הפרוטקטוראס (צ'כיה). באוקטובר אותה שנה נסגר הגטו ויושביו שולחו למיידאנק, למעט קבוצה קטנה של עובדים שהועסקו בבתי החרושת לסוכר. עם הזמן הצטרפו אליהם יהודים נוספים שנמלטו בעת הגירושים מר' ומהסביבה. בתחילה לא נגעו בהם הגרמנים לרעה, שכן בואם לגטו חסך להם את הטורח לנהל אחריהם מרדף בכפרים וביערות. ואולם כעבור זמן מה החלו במצוד אחר ה"בלתי לגליים" האלה, הובילו אותם בקבוצות אל היער ושם הוציאו אותם להורג בירי.

גם בבתי החרושת למלט המשיכו לעבוד כמה עשרות יהודים, שבויי מלחמה. בעזרת מורה פולני עלה בידיהם להשיג נשק, ולאחר קרב יריות עם השומרים, שבמהלכו נפלו רבים, נמלטו מקצתם ליערות בסביבות זמושץ (ע"ע). כמה מהם הצליחו להגיע משם לאחר תלאות רבות, להונגריה.

ב-7 באפריל 1943 החלו הגרמנים לגרש למיידאנק גם את היהודים מסלובקיה ומצ'כיה ששוכנו בגטו ר', קבוצה אח קבוצה. מקצתם שולחו ממיידאנק לאושוויץ. הקבוצה האחרונה גורשה למיידאנק ב-2 ביולי 1943, ורק 16 יהודים אחרונים נשארו עוד בר' והועסקו בעבודות שירות במפקדת הגסטאפו המקומית. ביולי 1944, כשהצבא הפולני החל לשחרר את חבל לובלין והתקרב לר', רצח אחד מאנשי הס"ס גם את היהודים האלו. ב-1945 נתפס איש הס"ס הרוצח והועמד לדין בחלם. במשפטו העידו כמה ניצולים יהודים מר'.

צעירים וצעירות יהודים מר' שעלה בידיהם להצטרף לפרטיזנים גילו גבורה רבה בקרב, ואחרי המלחמה העניקו להם שלטונות פולין המחודשת אותות הצטיינות.

לאחר השחרור עברו דרך ר' עשרות יהודים ניצולי המחנות. פולנים מקומיים שבזמן הכיבוש הנאצי שיתפו פעולה עם הגרמנים, בזזו רכוש יהודי או השתלטו על נכסי דלא ניידי של יהודים, איימו על חייהם. לנוכח יחסם המנוכר והעוין של תושבי המקום והאיומים, עזבו הניצולים את המקום. ברייביץ לא נותרו יהודים.

איו"ש

אמת"י

אצ"מ

ש' דרעליכמאן,שאיל ווי אין ריוויץ, ברגן-בלזן 1947

יזכור בוך כעלם , תל אביב 1956

היינט